לנושא האמנות הפלסטית התוודעתי לראשונה בחוות הנוער הציוני בירושלים בהגיעי ארצה (1946) שם פעל בית מלאכה קטן לאמנות שימושית. לכאן פעמיים בשבוע גדולה (ו' שרוקה) עוגן, שניהלה את המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" שנטעה בחניכי החווה את האהבה לאמנות בכלל ולפיסול קרמי בפרט. כעבור מספר שנים  היא מינתה אותי לאחראי על בית המלאכה בימים בהם היא נעדרה ודאגה שחלק מעבודותיי יוצגו בתערוכה ב"בית העם" בירושלים שסקרה את תולדות הקרמיקה בישראל בין השנים 1932 -1962. בספר אותו חיבר המבקר הנודע ד"ר גדעון אפרת   (The beginnings Of Israeli Ceramics ) הוא כתב כך: "התרומה הגדולה לתערוכה היא היצירה של חניכי חוות הנוער הציוני ... וכפי שניתן לראות ביצירה הקרמית (שבהנחייתה של גדולה שוויג- עוגן) אוסף חיות ופיגורינות מתווה את הדרך להתפתחות ל חדשה בארצנו. מצטיינות בעיקר הפיגורינות של נער מהגר בן 16 שעלה ממרוקו  (עבדכם הנאמן) שעבודותיו הוצגו לצד יצירותיהם  של חוה סמואל, הדוויג גרוסמן ,מירה ליבס, ז'אן דוד, דדי בן שאול וכמובן עוד רבים וטובים ובראשם הגדולה מכולם הלא היא גדולה עוגן-שוויג הבלתי נשכחת. גדול עוגן שוויג ועוד... ומתוות את הדרך להתפתחות אמנות עממית חדשה בארצנו".  לצערי (ולשמחתי) הייתה לי עוד אהבה גדולה נוספת: חינוך בני נוער. 47 שנים עסקתי בחינוך (בעיקר חינוך פנימייתי) במהלכן אף זכיתי כמנהל כפר הנוער החקלאי מאיר שפיה ב"פרס שר החינוך" שהוענק לי ב"בית הנשיא" (אז עזר וייצמן) ברוב טקס והדר. כידוע העיסוק בחינוך הוא תובעני מאד ולא הותיר לי זמן לעסוק באמנות. למעשה רק לאחר שיצאתי לגמלאיות ועברתי להתגורר בקיבוץ מגל שם זכיתי להכיר דמות יוצאת מגדר הרגיל,  יהודית בר שלום (עליה השלום) שפתחה בפניי את הסדנה שלה ואפשרה לי לשוב לאהבתי השנייה, לפיסול קרמי.  מאז הוצגו עבודותיי (שרובן ככולן עוסקות ב"קסם הבריאה" בתערוכות רבות ברחבי הארץ, בין השאר ב"גלריה אגם" ברעננה, וזאת באדיבותה של רוני עוז שיצרה מרחב בלתי נדלה של אפשרויות שנועד לקדם אמנים בראשית דרכן.